פסק-דין בתיק ת"ק 000961/05

ביום 14.01.99 הגיש בנק הפועלים (להלן: " הבנק") תביעה כנגד התובע שבפני. הנתבע, עורך דין במקצועו, ייצג את התובע באותו הליך (להלן: " ההליך הראשון").

טענות התובע:

לטענת התובע, הושגה פשרה באותו הליך (ההליך הראשון), בלחץ הנתבע, לפיה ישלם התובע לבנק 30,000 ש"ח לסילוק התביעה. הפשרה קיבלה תוקף של פסק דין. התובע התנה הסכמתו לפשרה בכך, שבספרי הבנק לא תרשם לגביו הערה שהוא לקוח בעייתי (להלן: " ההערה"). התחייבות כזו ניתנה על ידי הבנק, אך זאת - במכתב נפרד, שלא היווה חלק מהסכם הפשרה ולא קיבל תוקף של פסק דין. המכתב, מיום 20.07.99, צורף כ נספח 1 לכתב התביעה. לטענת התובע, היה סקפטי לגבי כוונת הבנק וחשש שזה יבקש להתחמק מעמידה בהסכם. הוא התרצה להסתפק במכתב נספח 1, רק נוכח הבטחת הנתבע, כי אם יהיה צורך בטיפול משפטי נוסף בעניין זה - הנתבע מתחייב לבצעו ללא דרישת שכר טרחה כלשהו. התחייבות זו קיבלה ביטוי במכתב מיום 22.08.99, חתום על ידי הנתבע, שצורף כ נספח 2 לכתב התביעה. באותה התחייבות נאמר כך:

" מכתב עו"ד וינס מיום 20.07.99 הינו מספק. הנני לאשר, לבקשתך, כי במידה והבנק לא יפעל בהתאם להתחייבותו הנ"ל, דהיינו - ההליך המשפטי שהסתיים בפשרה יוותר רשום ברישומי הבנק באופן שימנע ממך פתיחת חשבונות בבנק זה או בבנקים אחרים, משרדי ינקוט בכל פעולה ובכל הליך משפטי נדרש בכדי להסיר מגבלה זו, ללא תשלום שכר טרחה. בהקשר זה, נא תשומת לבך לכך שעליך לדאוג לעמוד בהסכם הפשרה ואף לסלק החוב בחשבון החברה שלך." (להלן: "ההתחייבות").

לדברי התובע, ביום 18.10.01 נודע לו כי הבנק רשם הערה מגבילה בספריו. הוא פנה לנתבע, שניהל דין ודברים מול עו"ד מטעם הבנק ואף שיגר מכתב לנציג הבנק ( נספח 3 לכתב התביעה), שבסופו נמסר לו שוב אישור מהבנק, שההערה הוסרה ( נספח 4 לכתב התביעה) (להלן: " הטיפול הראשון").

לטענת התובע, התברר לו שנית ביום 25.11.02, שהבנק לא הסיר את המגבלה הקשורה בו. לפיכך פנה לנתבע בכתב ביום 16.12.02 וביקש שיטפל בהגשת תביעה נגד הבנק בעניין זה.

טוען התובע, כי לתדהמתו, דרש הנתבע שכר טרחה תמורת טיפולו בנושא. לדבריו, דרישה זו מנוגדת להתחייבות הנתבע מיום 22.08.99. בלית ברירה, פנה התובע לעו"ד אחר, עו"ד גולני, לו שילם בגין הטיפול 13,584 ש"ח. התובע דורש החזר סכום זה וכן פיצוי בסך 4,000 ש"ח בגין הצער ועגמת הנפש שגרמו לו התנהגות הנתבע, וכן הוצאות משפט.

טענות הנתבע, התובע שכנגד:

לטענת הנתבע, התובע לא מילא חלקו בהסכם הפשרה מול הבנק בהליך הראשון. למרות זאת, טיפל הנתבע בהסרת ההערה, לאחר פניית התובע באוקטובר 2001, ופנה הן לבנק והן למפקח על הבנקים, ולבסוף נתקבלו אישורים כנדרש (הטיפול הראשון). המפקח על הבנקים שלח מכתב ביום 04.03.02 ( נספח י' לכתב ההגנה) בו נאמר כי לפי דברי הבנק - התובע לא רשום כלקוח בעייתי, אך מכל מקום - הבנק רשאי לרשום הערות ברישומיו לגבי אירועי עבר המתייחסים ללקוח, והמפקח אינו מתערב בכך; הבנק שלח מכתב מיום 04.02.02 לפיו ההערה הוסרה ( נספח י"א לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, בכך תם טיפולו והוא עשה את המוטל עליו בהתאם להתחייבותו לתובע שבנספח 2. לדבריו, לאחר דברים אלה, ביקש התובע להגיש תביעה כספית, וזאת - 9 חודשים לאחר מכן. תביעה זו אינה קשורה להתחייבותו בנספח 2 ולכן דרש שכר טרחה. התחייבותו התייחסה להסרת ההערה ולא להגשת תביעה כספית.

לטענת הנתבע - התובע שכנגד, טרח והכין כתב תביעה עבור התובע, אותו שלח ביום 27.02.03 לתובע. הוא הבהיר לתובע (הנתבע שכנגד) כי אסור לו להשתמש בכתב התביעה, עד שיוסכם על שכר טרחה ביניהם. הוא גם הציע לתובע לחייבו בשכר טרחה מופחת בגין הטיפול בתביעה. התובע סירב לכך. הנתבע מציין כי התביעה שהגיש התובע נגד הבנק באמצעות עורך הדין האחר, הסתיימה בפסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, בו חויב הבנק לשלם לתובע סך של 25,000 ש"ח, בלי כל הנמקה (להלן: " ההליך השני").

הנתבע טען כי התובע לא עשה דבר, כדי להקטין את נזקיו, והיה עליו להסתפק בפניה נוספת למפקח על הבנקים או להנהלת הבנק בשנית, כדי שתוסר ההערה, ולא היה צורך להגיש תביעה, אלמלא ביקש התובע פיצוי כספי.

בתביעתו שכנגד דורש הנתבע שכר ראוי בגין הכנת כתב התביעה כנגד הבנק וכן החזר חוב נוסף. הוא העמיד את שכרו בעניין כתב התביעה בהליך השני על סך של 1,000 $ + מע"מ (5,130 ש"ח). לאחר מכן תוקן סכום התביעה, לאחר שניכה את סכום החוב הנוסף, משהתברר לנתבע שחלה טעות ברישומיו והחוב הנוסף כבר שולם מזמן. בעניין כתב התביעה כנגד הבנק בהליך השני, טוען הנתבע, כי התובע עשה שימוש בחלקים מהטיוטא בתביעה שהוגשה על ידי עורך הדין האחר.

טענות הנתבע שכנגד:

טוען הנתבע שכנגד, כי עורך הדין גולני, שהגיש את התביעה נגד הבנק בהליך השני, לא השתמש בכתב התביעה שהכין התובע שכנגד, אלא למד את כל הפרשה מחדש והכין כתב תביעה בעצמו. בנוסף, הוא טוען, לא סוכם על כל שכר שהוא בינו לבין התובע שכנגד והנוהג בין הצדדים (שזו לא הייתה להם ההתקשרות הראשונה) היה שהנתבע מגיש תחילה הצעה לשכר טרחה ורק לאחר אישורה - מתחיל לעבוד.

דיון :

הנתבע טען וחזר וטען (לרבות בהודעתו מיום 09.05.05 בתגובה למסמכים שהגיש התובע אחרי הדיון), כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו המסגרת המתאימה לדיון בתביעה. דחיתי טענה זו.

בדיון שבפני, הדגיש התובע כי כל הנושא של התביעה הכספית היה משני ועיקר מטרת תביעתו כנגד הבנק בהליך השני היה הסרת ההערה. ואכן, בהסדר הדיוני בין הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה, סוכם תחילה כי ההערה לגבי התובע תמחק מספרי הבנק ואם היא לא תמחק או תחזור ותופיע, ישלם הבנק לתובע 10,000 ש"ח בכל חודש שבו תופיע ההערה בספרי הבנק. רק נושא הפיצוי הכספי בגין העבר, הושאר להחלטת בית המשפט לפי סעיף 79א והבנק אכן חויב לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ש"ח.

לדברי התובע, טענת הנתבע שתביעה כספית יוצאת מגדר ההתחייבות שלו לטפל, עלתה לראשונה בכתב ההגנה. אילו היה מציג כך את התנגדותו לטפל בענינו של התובע כאשר זה פנה אליו, טוען התובע, יתכן והיתה עולה איזה הצעה מענינת בנושא, שניתן היה לדון בה, אך הדבר לא נטען.

ההסדר הדיוני בהליך השני צורף לתיק עם תגובת התובע לבקשת הנתבע להעברת הדיון לבית משפט השלום. פסק הדין של כב' השופט יפרח צורף כ נספח י"ז לכתב ההגנה.